<h1>ארחות חיים דין אהבת השם ויראתו סימן ט"ז</h1>
<h2>דף ד:</h2>
מי שנדוהו בפניו אין מתירין אותו אלא בפניו. נדוהו שלא בפניו מתירין לו בפניו בין שלא בפניו. ואין בין נדוי להפרה כלום אלא מנדין ומפירין לו ברגע אחר כשיחזור המנודה למוטב. ואם ראו ב"ד להניח זה בנדויו כמה שנים מניחין כדי רשעו וכן אם ראו ב"ד להחרים לזה לכתחלה ולהחרים מי שאוכל עמו או מי שיעמוד עמו בד' אמות מחרימין אותו כדי ליסרו וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצו החוטאים. ומה שאמרו בדיני המנודה שאסור לישב עמו ולאכול עמו ואסור לספר ולכבס ואסור בנעילת הסנדל ושאר הספקות שיש עליו הכל אינו אלא מן המנודה סתם או שנדוהו כך שאמרו יהא בנדוי חוץ מדבר פלוני ופלוני כי למה שהוציאו מן הנדוי הרי זה מותר ולשאר דברים הרי הוא מנודה גמור. ואם פרטו את נדויו ואמרו לו לכך וכך לדבר פלוני ופלוני לימים כך וכך הכל כפירושם אין עליו מאיסורי המנודה אלא מה שפרטו ולזמן שפרטו ואם להתיר את עצמו לאותו זמן מתירין אותו.
